משנת ארץ ישראל על משנה חולין י״ב:א׳

1 פרקנו עוסק בשילוח הקן, מצווה המצטרפת למצוות הקשורות באכילת בשר, והפעם בשר ציד ראו הטבלה בסוף הפרק. שילוח הקן מקורו בתורה: "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרֹחים או ביצים והאם רֹבצת על האפרֹחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים" דברים כב ו. אין כל סיבה להניח שהמצווה לא נהגה, וידוע הסיפור על אלישע בן אבויה שראה איש המטפס על עץ כדי לקיים את המצווה וכדי לקחת את האפרוחים להנאתו ונפל ומת, ואילו אחר לא שילח את האם ונותר בחיים. מחזה זה שנראה כאילו העושה מצווה ניזוק שימש עבורו עילה לפרישה מיהדות ירו', חגיגה פ"ב ה"א, עז ע"ב; רות רבה, ו ד ומקבילות. חז"ל מתארים אפוא את מציאות חייהם ככזו שיש בה השומרים על המצווה ויש שאינם שומרים. בתנאי הטבע הפיתוי לעבור על המצווה גדול מאוד ומובן. במשנה ד נראה שחכמים התמודדו בדרכם עם תופעה של עבריינים על מצווה זו, וחלק מהם למעשה השלימו אתה במידת מה.

2 הציד עצמו לא היה אורח חיים נפוץ ואיננו שומעים רבות על ציידים. דומה שבתנאי ארץ ישראל המאוכלסת לא היה זה עיסוק עיקרי, אלא פעילות אגב אורחה, רווח צדדי ששכרו בצדו איור 20.

3 לפי כתב-יד קופמן

4 שילוח הקן נוהג בארץ ובחוץ לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין – קרבנות פטורים משילוח הקן. פתיחה זו מופיעה בפרקים הקודמים ומשרשרת את כל הפרקים האחרונים של המסכת מפרק ה ואילך, להוציא פרקים ח-ט. חומר בכסויי הדם משילוח הקן – גם בפרק הקודם הדן בראשית הגז הייתה משנה דומה שנאמר בה שחומר בראשית הגז, הנדון בפרק, ממתנות כהונה, הנדונות בפרק שלפניו. שכיסויי הדם נוהג בחייה ובעוף במזומן ובשאין מזומן ושילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן – שילוח הקן הוא רק בעוף מזדמן הנצוד, ולא בעוף שגודל בבית. איזהו שאינו מזומן כגון אבזין – ביתר עדי הנוסח "אווזין". גידול אווזים היה נדיר, והוא נזכר במקורותינו רק מעט. הכוונה מן הסתם לאווזים שקיננו בפרדס. אווזים רגילים נחשבים כמי שמזונם על האדם, כלומר שמואבסים בבית ואינם משוטטים בחוץ משנה, שבת פכ"ד מ"ג, ואילו משנתנו מדברת על עופות בר או בר למחצה. ההגדרה "עוף בר" לצורך שילוח הקן דומה כנראה להגדרתו לצורך האכלה בשבת, ולציד בשבת מה שפטור משילוח הקן הוא מה שמזונו על אדם ואין בו משום ציד בשבת. דמיון זה מובלט בנוסח מדרש התנאים לדברים כב ו, עמ' 135 המצטט את המשנה העוסקת בשבת בהקשר זה. ותרנגולין שקיננו בפרדס – בניגוד לתרנגולי הבית. בבתים רבים הסתובבו בחצר תרנגולות, ועסקנו בכך בפירושנו לשבת פכ"ד מ"ג. קיננו – התרנגולים, בתוך הבית – ומזונם על אדם שבת פכ"ד מ"ב, וכן יוני דורסיות – כך בכי"ק וב-מנ, מפ. ב-מ "הרדסיאות", ב-מל "דורסיות". פטור מלשלח – יונים רודסיות הן יונים שמזונן על אדם שבת שם שם, בניגוד ליוני שובך המשוטטות בשדות ומלקטות שם את מזונן. הגרסה במשנתנו שונה מנוסח לנוסח, וגם במקורות נוספים במשנה הגרסה שנויה במחלוקת שבת פכ"ד מ"ג; פי"ד מ"א. כבר בתלמוד נחלקו בכך אמוראים: "רבי חייא ורבי שמעון, חד תני הדרסיאות, וחד תני הרדסיאות, מאן דתני הרדסיאות – על שם הורדוס, ומאן דתני הדרסיאות – על שם מקומן. אמר רב כהנא: לדידי חזיין, וקיימן שיתסר דרי בפתי מילא, והוה קרא קירי קירי, הוה חד מינייהו דלא הוה קרי קירי קירי, אמרה לה חברתה: סומא, אמרי קירי קירי! אמרה: סומא, אמרי קירי בירי! אתיוה ושחטוה" בבלי, קלט ע"ב – אני ראיתי אותן, וקיימות שש עשרה קומות בבור אחד, והיו קוראות אדון אדון, הייתה אחת מהן שלא הייתה קוראת אדון אדון, אמרה לה חברתה: עיוורת, אמרי אדון אדון! אמרה היונה "עיוורת, אמרי אדון בירי מתחרז עם קירי ואין לו מובן!" הביאוה ושחטוה. הסיפור האגדי משקף שובך מיוחד שהוא חצוב בקרקע כבור ויש בו שורות שורות של תאים. יונים אלו מזונן על האדם ומותרות בציד.

5 במקומות שונים בארץ, ובעיקר בשפלת יהודה, נמצאו מערות המכונות כיום "קולומבריום". השימוש במערות רווח בתקופה ההלניסטית והרומית הקדומה ופסק כמה עשרות שנים לפני חורבן בית שני. המינוח "קולומבריום" משקף את הפרשנות שאלו שימשו לשובכי יונים מיוחדות אלו. עם זאת זיהוי המערות כשובכים עורר מחלוקת במחקר, והיו שסברו שאלו כוכים להצבת צנצנות עם אפר מתים. ברם מדובר בעשרות אלפי כוכים ביותר מאלף מערות, ופרשנות זו קשה. מכל מקום התיאור בגמרא משתלב יפה ומשקף את מערות הקולומבריום הללו איור 21. תפוצת הקולומבריום בשפלת אדום ותקופתן גרמו לקשר בין שמן לשמו של הורדוס הרדסיאות. המערות עצמן נחצבו לפני ימיו, אך ייתכן שהורדוס קשור היה לתעשייה זו או טיפח אותה ולכן נקראו על שמו.

6 ההלכה חוזרת בתוספתא ללא חידוש פ"י ה"ט, עמ' 511.